השתתפתי בסדנת הפלייבק של אביבה מויאל שהסתיימה בסוף ביולי 23 ולמרות שהמפגשים הסתיימו מזמן, החוויה עדיין חקוקה בי.
אלה היו מפגשי ערב עם נשים שעד אז לא הכרתי. בכל פעם עלו "לבמה" מקרים וחוויות מחיינו, באמצעות מתודות שונות, יצירתיות, הומור, משחק והקשבה. חוויות אישיות קיבלו גוף, קול ותנועה ומה שנראה בתחילה כשלה של אחת מאיתנו הפך לא פעם למשהו שכל אחת יכלה לזהות בו חלק מעצמה.
הצטרפתי לסדנה כשעברתי קשיים אישיים (ולמי אין כאלה? ) דווקא אז, המפגשים אפשרו לי להתרומם לרגע מעל הכאב, לעבד את מה שחוויתי, להתבונן בו מזוויות חדשות ובעיקר להבין שאני לא לבד. שאני מוקפת בנשים שגם הן חוות, מתמודדות, צוחקות, נופלות וקמות וכל אחת מביאה איתה עולם שלם.
אכן, זה אחד הדברים שאני זוכרת במיוחד מאביבה: היכולת שלה לראות אנשים בעין טובה. לא מתוך ניסיון לייפות את המציאות או להתעלם מהקושי, אלא מתוך אפשרות להתבונן בו אחרת, לקחת אחריות בלי אשמה, לתת מקום למה שיש ולשאול בעדינות מה אפשר לעשות מכאן.
בזכות מארג התכונות והיכולות שלה, אביבה הופכת כל מפגש למקום חם, מכיל, מעצים ולגיטימי. מקום שבו אפשר להביא את עצמך כמו שאת, בלי להסתיר, לייפות או להסביר יותר מדי. יש בה שילוב נדיר של מקצועיות, רגישות, הומור ויכולת להחזיק את המפגש, ובאותו זמן לגרום לכל אחת להרגיש שהיא נראית ונשמעת.
אבל בעיניי, הכוח הגדול טמון ביכולת שלה להפוך נשים זרות לחבורה. יש משהו כמעט פלאי במה שנוצר כשנשים נפגשות בביטחון ונותנות לחוויות שלהן לקבל מקום, קול ותנועה.
כמה מהנשים שפגשתי שם, זרות בתחילת הדרך, הפכו מאז לחלק מעולמי. עד היום אני נושאת איתי משהו מכל אחת מהן.
זו הייתה עבורי הרבה יותר מסדנה. זה היה מפגש אנושי משמעותי, שהצליח להכניס מעט אוויר, הומור, תנועה ותקווה אל תוך ימים לא פשוטים. על כך אני מודה.
אשביע סליה
השאירו פרטים
